<h1>הרוקח סימן שס"ג</h1>
<h2>דף ז:</h2>
ברכה על הכל. ברכה שהיא הודאה להקב"ה כגון המצות וכשקיימה גומרת לעשייתו ואינו מחויב בה עד שתזדמן לו והרשות בידו לפטור עצמו ממנה ואין משך למצותה וכשעשאה כבר נגמר' קבעו בברכתה על הכל או אם המצוה מוטל' עליו על כרחו ובפעם אחת נתקיימה מטבע שלה [על]. על נטילת ידים. הנוטל ידיו שחרית להתפלל אעפ"י שעיקרה משום שיבתא מיהו תחלתה כנגד תמידים ובתחילת עבודה צריך קידוש ידים ורגלים, וכן לתפלה שאו ידיכם קודש וברכו ובנטילה זו נגמרה מצותו. ונטילה באכילה שהרשות בידו ואם ירצה יאכל, אפילו שבתות דחובה אכילתו, מה אם ירצה שלא להסיח את דעתו מנטילה ראשונה הרי לאלתר נגמרה מצותה לכך מברך. על הטבילה. אם היא טבילת גר כשטבל לגירות שוב אינו צריך או אשה לבעלה, או כהן גדול ביום הכיפורים כשטבל נגמרה המצוה ואע"פ שצריך לכהן גדול ה' טבילות אמרינן בפרק ב' דזבחים (דף י"ט) לא טבל בין עבודה לעבודה עבודתו כשירה. על השחיטה. בשחיטה בין קרבן בין חולין גומר המצוה. על ביעור חמץ. גומר המצוה בביעורו. על נטילת לולב. עיקר מצותו במדינה ביום הראשון אלא שעשו זכר למקדש. על אכילת מצה על אכילת מרור. אין עיקר אלא לילה ראשונה. על ספירת העומר. תספרו חמשים יום ובכל יום ויום מצוה בפני עצמה, ועוד לא היו מקריבין כי אם עומר אחד על ספירת העומר על שהספירה תלויה בעומר. על פדיון הבן. בפעם אחת נפדה בלא משך. על מצות מזוזה. כשקובעה נגמרה, לכך בשלהי ברכות ירושלמי העושה מזוזה לעצמו על מצות מזוזה. על העריות. ביום הברכה היא החופה כי מתייחדים מיד זה עם זה. על המצות בפרק לולב וערבה (דף מ"ו), שכל מצוה היא גמרה. על המילה. מילה ופריע' אחת היא ואין לה משך כשמל כבר נגמרה. על פדיון מעשר שני או על חילול מעשר שני בירושלמי בפרק א' דדמאי משום שלאלת' נגמר' המצוה. על כיסוי הדם. שחט מאה עופות או מאה חיות כסוי אחד לכולם הרי נגמר'.
כל שיש משך למצותה וצריך עוד לקיימה מטבע שלה בלמד. להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. שכל שעה חייב לחנכו במצות, והיא הודאה להקב"ה שזיכהו לבן, לעסוק בדברי תורה. והגית בו יומם ולילה. להדליק נר של חנוכה. המהדרין מוסיפין כל שמונה הרי יש משך והוי כמצוה אחת. לשמוע בקול שופר. שצריך לתקוע למלכיות זכרונות ושופרות. להתעטף בציצית. מצות' בכל יום ויום. להניח תפילין. בכל יום ויום מצותו, משום הכי אמרי' בהקומץ רבה (דף ל"ו) על של יד אומר להניח תפילין על של ראש על מצות. אף על פי דבירושלמי בשלהי ברכות אומ' על מצות תפילין, הרי קבלתנו כשהירושלמי חולק על תלמוד שלנו הבבלי הולכים אחר הבבלי, ובתוספת' בשלהי ברכות כשהוא מניחו להניח תפילין הרי בשל יד צרי' לברך בלמד, בתוספת' ובתלמו' שלנו לפי שצריך למשמש בתפילין כל שעה. בסוכה בפרק לולב וערבה (דף מ"ו) רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי בהן מברכי לשמור חוקיו לפי שנמשכ'. לגמור את ההלל. לפי שכל ז' ימי החג נמשך שחלוק בקרבנות וכתיב ביום, אבל כשאין גומרין, לקרוא את ההלל. כל הברכות שטבעו חכמים בעל אם אמרו בלמד יצא כדאמרינן בפרק א' דפסחים לבער חמץ כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע על ביעור להבא נמי משמע לכך במסקנא פוסק על ביעור חמץ דהיכי סליק דעתא למינקט לישנא דלשעבר ולמינקט לישנא דלהבא אי לאו משום טעמא משום דאין משך למצוה ועוברת מיד כגון מילה ושחיטה שבשע' קיומן הלכו להם הרי כיון להבא קצת כגון לקיים ומיד עוברת, אבל אותם שהן בל' אעפ"י שקיים קצת לא גמר הכל ועוד עתיד לקיים אי איפשר לברך אלא בלמד דהוא להבא. וכל מצוה שאי אפשר כתפילין וטלית ודומי' בל' מדקאמר לשחוט לא סגיא בלאו איהו, אלא שאי אפשר לחלק בכולן שהרי נר חנוכה על ידי אחר נטילת ידים ולולב לעצמן וכל כיוצא בהן הרבה. זה פי' רבי' יב"ק משפירא איזו בל' ואיזו בעל. וקיבלתי מרבי רי"ח כל הברכות העתיד לעשות יותר או כל היום ברכתו בל'. להתעטף בציצית לגמור את ההלל או לקרוא את ההלל שרוב פעמים החודש ב' ימים וכן ח' ימי חנוכה וח' ימי סוכה במצוה אחת וכן לישב בסוכה לעסוק בדברי תורה הרי ההלל שכתוב כל היום תהלתך לכך לגמור לקרוא, אבל מקרא מגילה עיקר בלילה על מקרא מגילה אעפ"י שחייב לאומרה ביום, ועל תפילין של יד להניח על של ראש במצות תפילין ואם סח מברך שתים על של ראש.
